Tel Aviv Meetings

Tel Aviv Mettings, Levontin 7, 11.01.15 20:00

"מי עולים עכשיו?"

"אה.. שני חברה.. די מיינסטרים כאלה.."

תמוז דקל ודן מאיו. במבט ראשון שני ילדים עם גיטרה ותופים, שנראים בקלות כאילו נאספו ממדשאות רימון והוצבו בטעות על במה לא להם, עם כלי נגינה אשר מגרדים את הבנאליות מלמטה, מוקפים באנשים שהם Heavy machinery, אשר לעומתם נראים אפופים בכמה וכמה רמות תחכום שניתן לתפוס רק במימדים מעבר לארבעה הנראים לנו, ומצפים בקוצר רוח לצקצק ולסנן בבוז דרך כוס הקוניאק: "אח... הנוער של היום", תוך שהם מיטיבים את המונוקול על אפם.

אבל כצפוי (או שלא כצפוי), הילדים אינם ילדים, המיינסטרים אינו מיינסטרים והגיטרה אינה גיטרה. הגיטרה היא חללית מסרט Sci-Fi מהסבנטיז שטיילה בחלל ובזמן רק על מנת לנחות על נקודת הג'י שבתעלות השמע שלכם, ולברדק את הבטן שלכם ברמה שתגרום לכם לפקפק בכל מה שחשבתם שנכון (תוך שהיא יורה ומחסלת כמה ווגונים בדרך).

החיבור בין הגיטרה לסוללות האפקטים is as old as time, ובעבור רבים כבר נהפך למובן מאילו, אך לפחות בעבורי, החיבור של כל השואו לפרצופים שכמעט יכולתי להשבע שכבר נתקלתי בהם קודם בקפיטריה אצל דליה לא מובן מאילו בכלל. ולא רק הפרצופים. המוזיקה אשר קורצת לג'אז תוך שהיא תולה אותו בלוקר מתחתוניו ומחלקת כיפים אלקטרוניים לאוונגרד בדרכה לעתיד.

גוגל קצר גילה לי שמדובר בשני שליש הרכב בשם Tatran. למה לא הכרתי אתכם קודם ומתי ההופעה הבאה? אני רוצה טישירט.

קצת גרם לי להצטער שפיספסתי את תחילת ההופעה לטובת פיצה. אבל ממש קצת. הפיצה היתה באמת ממש מוצלחת.

תומר דמסקי, על אף שכמעט ונבלעה בחושך, עקב וויתורה מראש על אור הזרקורים לטובת גיבור ההופעה: לוח מתכת מרובע מחובר לפיקאפ. ויהי אור.
תחת שלושה ספוטלייטס מעוורים ומכונת עשן אנחנו נגלים לתמונה מופשטת שכמעט ולא זקוקה (אבל ממש לא מתנגדת) לפסקול על מנת להראות סוריאליסטית: צל מרובע. אפוף עשן. ואש. ותמרות אדושם. וכאילו כל הקונספט הזה לא מוזר מספיק היא מנגנת עליו בקשת של כינור. (כן, אני יודעת שזה לא באמת עד כדי כך מוזר, וכן, אני יודעת שעשו את זה קודם אבל נו... היא מנגנת בקשת על חתיכת פח... זה דורש ציון, לא?)

נשבעת שרציתי לצלם תמונה אבל הוויז'ואל היה כלכך חזק, הדרמטיות התעלתה על זאת של המוזיקה, בהשאירו רושם עז, כמעט תנכי, כשהתיפוף על גבי הלוח מקודם לדרגת אפיות תנכית ע"י שלל צעצועים אלקטרוניים שחוברו בשלל כבלים שאת כולם קטונתי מלהבין. מי אני שאפריע למעשי ניסים עם פלאש של מצלמה?

 (בסוף ההופעה כשיצאתי החוצה לשאוף קצת ניקוטין צח צפיתי בדמסקי מעמיסה לרכבה את הציוד מההופעה שנראה לפתע כמו גיבוב מתכתי שנאסף במגרש גרוטאות ללא מחשבה מרובה. לא להאמין שמזה יוצאת הופעה. קצת קוסמי. הכל הוא הכל וגם כלום יכול להיות הכל והכל יכול להיות כלום. או משהו. )

הסיבה שבגינה הגעתי מלכתחילה היא גם הסיבה שבגינה פספסתי את ההופעות הראשונות, היא זאת שעלתה להופיע בסוף (וגם קנתה לי פיצה. סיפרתי כבר שקיבלתי פיצה?). דגנית אלייקים נותנת בראש מאחורי מסך המחשב, אליו מחוברת איילת לרמן והויולה.

ההופעה נפתחת במנה גדושה של מודעות עצמית: "בניגוד לכל החבר'ה המגניבים שניגנו הערב מה שבא להם, לנו יש פרטיטורה", סיכמה אלייקים את הערב באופן מבריק.

וכך ההופעה נפתחת, לרמן מנגנת מרווח, לרמן מנגנת שני מרווחים שונים, לרמן מלווה את עצמה באקורדים וקריינות ועל האוננות המוזיקלית הזאת מנצחת אלייקים שנראית כאילו נקלעה לשם בטעות. לרמן, אישה וויולנית, היא הוכחה חיה לכך שא. נשים כן יודעות לבצע כמה דברים במקביל וב. וויולנים הם לא בהכרח כנרים כושלים (חה, כמעט האמנתי לעצמי לרגע ;)), הם יודעים גם לנגן דואטים עם עצמם.

הגיעה לידי דגימה מהסואו-קולד "פרטיטורה". סתם נו, האמת שביקשתי יפה. תיווי גרפי קוראים לזה:

ואמא אומרת: "אוי, זה באמת מאוד גרפי"